מתנוסס הנס על תורן 2008. 5. 12
"דגל, נס,
יריעה של בד בעל צבעים או עטורים מסוימים המשמשת כסמל למדינה, אגודה, לגדוד וכדומה..." (המלון העברי המרוכז ?אברהם אבן-שושן עמ' 115).
נכון, שאובייקטיבית, זו הגדרה נכונה, אבל מה לעשות, ההגדרה הזו השאירה לי טעם מר בפה. התאכזבתי. אני גדלתי על אמונה שדגל זה הרבה יותר מסתם יריעה של בד. או איך נאמר: "שמאטע". למה ככה לאמר: "סמרטוט". ואם נאמר דגל ישן: "אלטע שמאטע".
"שאו ציונה נס ודגל" כתב משורר בשם נח רוזנבלום. הייתי קטנטן ומפעם לפעם הלכתי עם אבא שלי לשוק "מחנה יהודה" אבל אני לא זוכר שהיה שם איזה שהוא דגל מיוחד, ואני גם לא זוכר שהיו שם איזה ניסים מיוחדים. (את ציונה אני דווקא כן זוכר. היא כבר היתה ילדה גדולה שכבר היה לה, והיא היתה החברה של בן דוד שלי).
בצר לי חזרתי אל המילון: "נס - 1. דגל המתנוסס על תורן. 2. מוט גבוה, כלונס לתלות עליו דגל או דבר מה אחר לאות ולסימן, 3. דגל משולש קטן המשמש סימן-הכר של יחדה צבאית או ספורטיבית וכדומה..." (שם עמ' 460).
"אהה" אמרתי לעצמי:
"מתנוסס הנס על תורן
מתלקחת המדורה.
על ההר בין יערות אורן
מתלכדת השורה.
הוי קדימה, הי קדימה
הד קולך בשיר הרימה!
שירו, גילו, העפילו במשעול!
קול קורא מהר וגבע: בואו נא!
צאו שומרים אל חיק הטבע, צאו נא!
שירנו מרץ, שירה סוערת,
והיא הורסת ומפוצצת את הכל!
הרימו רגל! הניפו דגל!
העפל נעפילה על אף הכל!
על אף הכל!"
זה כבר היה מקובל עלי, זה היה מוכר. אנחנו היינו ה"שומרים". חולצה כחולה עם שרוך לבן. ישראלים סוציאליסטים. שמאל אמיתי. ציונים ברמה שאין שניה לה. "ציונות-סוציאליסטית- מגשימה"!!!
כאן הייתי צריך להפסיק לקרא במילון. אולי כך הייתי חוסך לעצמי קצת צער, מעט יאוש. אבל איזה משאלת לב (wishful thinking) משכה את עייני להמשיך ולקרא:
"נס - מעשה-פלא. דבר שלמעלה מן הטבע..." (שם).
ובאמת, מי כמו עם ישראל זכה לניסים. כל הניסים שקרו לפני יציאת מצרים. כל הניסים שקרו אחרי יציאת מצרים. נס פך השמן. נס המעטים מול רבים. ומעל כולם העובדה שאנחנו עוד קיימים, אם זה המצב, זה באמת
מפתיע, זה באמת מעשה-פלא, זה באמת דבר שלמעלה מן הטבע.
יש כאלה שמאמינים שיש ניסים. יש כאלה המאמינים שאפשר לחיות מניסים. הם יודעים שצריך קצת לעזור להם, ורצוי שהעזרה תבוא מבחוץ. מכוון שנושא הכתבה הזו הוא הדגל והנס, שגם הוא דגל, אז רצוי לחזור אחורה, כי שם בדרך כלל נמצאת המציאות.
" ציונות - סוציאליסטית - מגשימה "
ציונות - הדגל. כמו שהמדינה היא תולדה של הציונות, כך גם הדגל. הדגל שאנחנו וכל העולם מכירים הוא דגל הציונות. הדגל לא נולד עם המדינה, הוא נולד הרבה לפני כן כדגל התנועה הציונית וזו גם הסיבה לחילוקי הדעות הקיימים במדינת ישראל בעניינו. הדגל מקובל על ידי מרבית תושבי המדינה, אזרחיה וגם רבים שאינם אזרחיה. אולם מבין אזרחיה באים גם מרבית אלה שהדגל הזה אינו מקובל עליהם.
פשוט הוא הדגל ואולי משום כך מזוהה בקלות. אין בו שלל צבעים שאפשר לשייך להם משמעויות שונות. אין בו דמויות של בעלי חיים כמו למשל עופות שיש מי שיראה בהן עיט, או נשר, או גריפון, או חיות אחרות שהנפוץ בהן הוא האריה, רק שרבים יהיו אלה שיישבעו שהם מעולם לא ראו אריות שכאלה. דגלים רבים נושאים סימנים דתיים שהמוכר ביותר בהם הוא הצלב. אלא שלפעמים הצלב מאונך ולפעמים מאוזן. לשם גיוון הוא מוצב באלכסון ולפעמים יש יותר מאחד והם משולבים האחד בשני בצורות שונות ו/או בצבעים שונים.
דגל ישראל, שכאמור הוא מה שהיה דגל הציונות, מכיל רק שני צבעים: כחול ולבן. יש מי שיגיד כי הוא מכיל רק צבע אחד: כחול, בעוד הלבן הוא רק הרקע לכחול. הציונות ראתה את הכחול, או יותר נכון התכלת, כסמל יהודי דתי ומקורו, פתיל התכלת המשולב בטלית. אולם גם לכך ניתן ביטוי לאומי שונה. היה זה יאסר ערפאת שראה בשני פסי הכחול סמל לנהר הפרת ולנהר הנילוס, שבעיניו סימלו את גבולות ההתפשטות האיפריאליסטית של ישראל. והיה בכך הגיון מסוים, כי בתנ"ך אלה הם גבולות ההבטחה של אלוהים: "ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית טו 18 ) . "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דברים יא 24 ).
על מגן הדוד אין צורך להרחיב דברים, הרי ברור שהוא שולט על כל השטחים האלה שבין הקווים הכחולים. בנוסף לכך משמש המגן דוד, פעמים אין ספור, בקרירטורות האנטישמיות, כמכשיר עינויים וכמכשיר חנק בידי היהודים ובמיוחד הציונים כנגד כל העולם ובמיוחד כנגד הערבים. מכאן ההתנגדות הקשה לדגל, התנגדות של הערבים, אלה שמחוץ לישראל ואלה שבתוך ישראל שהם גם אזרחיה של המדינה.
יתכן והמילה "התנגדות" היא מילה רכה מדי. הזעם והשינאה שבאים לידי ביטוי בשריפה ורמיסה של הדגל (במקרה שלנו גם כלפי דגל ארצות הברית) מלמדים כי כוונת השינאה היא מדינת ישראל, היהדות ובעיקר הציונות. ואין כמו תופעה זו ללמדנו את החשיבות הניתנת לדגל המזוהה באופן מוחלט עם אלה.
גם לתומכים בדגל וגם למתנגדים לו ברור כי הדגל, כמו כל דגל לאומי, וכמו שצריך שיהיה כל דגל מדיני, הינו סמל מחייב ומרגע שאומץ על ידי המדינה הוא אמור לחייב את כל אזרחיה, בין אם הם מחייבים את קיומה של המדינה ובין אם הם שוללים אותה. אולם בישראל, כתוצאה של המצב החברתי הרעוע, הקיטוב הפוליטי, הרשלנות האידיאית והרפיסות השלטונית, שהם כולם סימנים של חברה דמוקרטית שהדמוקרטיה לא כל כך ברורה למרכיביה, מבוזה הדגל יחד עם סמלים אחרים.
אפשר להבין את הערבים, גם אלה שבשנים האחרונות נוהים יותר ויותר לכוון של לאומיות, או לאומנות, ואשר בו-זמנית אינם מוכנים לוותר על אזרחותם הישראלית; ויתרה מכך, מגבירים את לחצם על המדינה שבה אין הם רוצים להכיר, לספק להם יותר זכויות כלכליות ואזרחיות. זכויות אלה בדרך כלל, בחברות מתוקנות, מוקנות, כמובן מאליו לכלל האזרחים, המבינים כי זכויותיהם הן פועל יוצא מחובותיהם האזרחיות.
אבסורד הוא כי אותן התופעות של התנכרות למדינה מלווה בדרישות חוזרות ונישנות להרחבת זכויות קיימות גם בקרב אזרחים יהודים שחלקם היה בעבר גם ציוני בהשקפתו המדינית והערכית.
אינני רוצה להתייחס לציבור הדתי האורתודוקסי. ציבור זה היה מתחילה נגד הקמת המדינה אותה הגדיר מראשית דרכה כמדינה "ציונית" ולא "יהודית". ראה בה התרסה כנגד רצון האל, שרצונו, לפי הבנתם, הוא אי-דחיקת הקץ והכרה במשיח אלוהים, שרק עם בואו יבוא הזמן לתקומה מחודשת של העם היהודי בארצו שהיא ההבטחה של אלוהים לעמו.
אני רוצה להתייחס לציבור שהיה בעבר חלק מ"מלח הארץ", ציבור שמדינת ישראל היתה בראש מעייניו, שהיה מוכן להאבק על דמותה, שבעבר היה מוכן גם לההרג על דמות זו. דמות שהם ובעיקר אבותיהם, גם האבות הפיסיים וגם האבות הרוחניים, הקימו וצרו מאדמת הארץ ומזעת אפם. ציבור שהיה הציונות והציונות היתה הם.
אולי זה הצער ואולי זה הכעס שמונע ממני להבין את המעבר שעברו הם ועברתי אני בעצמי. כמובן שאני מוכן למצוא צידוק למעבר אותו אני עברתי. צידוק שבחלקו נתמך על אי-הצידוק שאני מוכן להעניק לאחרים, כי במידה רבה אני רואה את "כישלוני" כנובע מכשלונם. ואת חטאי אני תולה במעשיהם.
אני מאשים אותם בכך שהכניסו את הציונות למרכאות. אצל האחרים עברה הציונות ל"פוסט-ציונות" והמשיכה להתדרדר ל"אנטי-ציונות".
אכן, שינויים רעיוניים-אידאולוגים. אולם למרבה הפלא ולמרבית הבזיון, דווקא, אבל לא רק, חלק גדול מאנשי האידאולוגיה וחלק גדול מהוגי הרעיונות, הם אלה המוגדרים בידי אחרים אך בעיקר על ידי עצמם כאנשים אינטליגנטים, כאנשי רוח, כהוגי דעות, כמשכילים. דווקא הם נתפסים למאבקים אדירים על מה שהם מגדירים כלא חשוב, כסימן חיצוני, על סמלים ובעיקר על הדגל! (כמו גם על ההימנון, אך לזה יש להקדיש מקום נפרד, אף כי הנימוקים בעד ונגד הם דומים עד זהים).
לאנשים אלה אני רוצה להזכיר כמה תופעות וארועים היסטוריים, שאני משוכנע כי מהיותם מה שנאמר עליהם כאן, הם יודעים על מה מדובר, הם מעדיפים להתעלם מהם, או מסרבים להבין אותם וללמוד מהם:
אני מאמין כי יותר מכל "ידבר" אל האנשים האלה הציור המפורסם של אז'ן דה לקרואה "Marianne" (מריאן של העם) העולה על הבריקדות ומנהיגה אל החופש ואל המהפכה את ציבור הפועלים והסטודנטים כשבידה האחת הרובה ובידה השניה הדגל.
ומאחר שאנשים אלה הם ברובם מגדירים את עצמם כ"סוציאל-דמוקרטים" מתוך ידיעה כי סתם "סוציאליסטים" הם לא, וגם לא רוצים להיות. כי זה מחייב. הם מעדיפים לשכוח מה הוא ומה היה הדגל האדום.
"על בריקדות קומו העפילו,
קומו עלו נא צבא עמלים.
דגל אדום אדום, נישא במרום, מרום.
כי בא היום לשאת את הדגלים.
כי בא היום לשאת את הדגלים."
פעם חיו רבים מאותם אנשים עם אוריינטציה כלפי ברית המועצות. היום הם לא רוצים לזכור את הימים היפים ההם, וגם שלא יזכירו להם את אותם הימים ההרואיים ההם. הנה, ביום בהיר, או עגום, בהתאם להשקפת העולם, קרסה ברית המועצות ואיתה, ללא כל הגיון, קרסה כל תפיסת העולם הסוציאליסטית.
מי יסביר לי למה הביא הדבר להיעלמות הדגל האדום? למה היתה כל האמונה בסוציאליזם מותנית בקיומה או אי-קיומה של ברית המועצות. יתרה מזה! הדגל האדום היה דגלו של מעמד הפועלים, דגלו של האחד במאי. אז למה אבד הדגל האדום? האם פסו הפועלים מהעולם? כלום אין יותר בעולם אנשים עובדים? כלום אין יותר מאבק על זכויות האדם העובד? כלום נגמר הניצול של ילדים, נשים וגברים? למה אין יותר סוציאליזם בלי תוספות, רק "סוציאל-דמוקרטי". אולם, ייזכר לדראון עולם כי היה גם "נציונאל-סוציאליזם".
דגלו לא היה דגל אדום אך ברבות הימים היה, כמו גם הדגל האדום הסובייטי, אדום מדם המיליונים ששפכו את דמם למענו ועוד יותר הרבה מיליונים שדמם נשפך בגללו. לא בגלל הסוציאליזם שבשמו, אלא בגלל הנציונאליזם שבו. והדבר צריך להציב לפנינו "דגל אדום" ולהדליק מול עינינו "נורות אדומות".
וכנגד אלפי הדגלים הנישאים בסך נושאים אלפי צלבי קרס, ניצב לו בודד דגל אחד בודד שכוחו רב מכול האלפים. הדגל הבודד שהונף על האי איוו-ג'ימה, וסימל יותר מכל את הניצחון של העולם החופשי על הסוציאליזם שהיה לפשיזם.
אין לי ללכת בגדולות. כבר אמרתי, צנוע הוא הדגל הכחול - לבן. אך לנו, לעם ישראל ולמדינת ישראל, אין סמל משמעותי ממנו. גם אם נגדיר אותו כהגדרתו במילון של אבן-שושן, גם אם נראה בו פיסת בד שעליה צבעו הלוחמים בדיו את שני הקווים ואת המגן דוד. היה זה האקורד המסיים את המלחמה שהביאה לביסוס הקמתה (לא קיומה). של מדינת ישראל.
כשלושים שנה לאחר מכן רעד העם היהודי ורעדתי אני כאשר הונף הדגל תוך קריאה רמה שהידהדה מקצה העולם היהודי ועד קצהו: "הר הבית בידינו"! והיה זה אמור להיות האקורד המסיים של שחרור ארץ ישראל השלמה. סיום שהיה אמור לבסס את קיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל.
אומר אני ולא אבוש, בחלומות הזוועה שלי אני רואה את המופתי של ירושלים מניף על ההר את דגל פלשתין וכל הרמקולים, שעל כל צריחי המסגדים, שואגים: "הר הבית בידינו"!
אל לנו לשכוח ולו לרגע כי אדמת האזור רוויה בדמם של עשרות אלפים (כן, כולל גם ערבים!) שגוויתיהם עוטים דגלים. בתוכם 22437 ישראלים.
בימינו אלה כשציניות וכאב, אהבה ואמונה משמשים בעירבוביה, אני מרשה לעצמי להיות רגשן.
22437 הרוגים שנפשם נלקחה מהם בשם העם היהודי ובשם הדגל קבורים באדמת הארץ. הדבר האחרון שעטף אותם, שחיבק אותם חיבוק אחרון, היה הדגל הצנוע הזה. הדגל הכחול לבן. הלובן לטוהר, והתכלת לתכול השמים שמעל האדמה שלמענה הוקרבו חייהם, קורבן קדוש על קדושת הארץ.
אז אנא, לכל הממהרים. אל תמהרו לבקש לשנות ואל תמהרו לשנות את הדגל הזה.
בשם המתים ובשם החיים, הניחו לו!
"דגל, נס,
יריעה של בד בעל צבעים או עטורים מסוימים המשמשת כסמל למדינה, אגודה, לגדוד וכדומה..." (המלון העברי המרוכז ?אברהם אבן-שושן עמ' 115).
נכון, שאובייקטיבית, זו הגדרה נכונה, אבל מה לעשות, ההגדרה הזו השאירה לי טעם מר בפה. התאכזבתי. אני גדלתי על אמונה שדגל זה הרבה יותר מסתם יריעה של בד. או איך נאמר: "שמאטע". למה ככה לאמר: "סמרטוט". ואם נאמר דגל ישן: "אלטע שמאטע".
"שאו ציונה נס ודגל" כתב משורר בשם נח רוזנבלום. הייתי קטנטן ומפעם לפעם הלכתי עם אבא שלי לשוק "מחנה יהודה" אבל אני לא זוכר שהיה שם איזה שהוא דגל מיוחד, ואני גם לא זוכר שהיו שם איזה ניסים מיוחדים. (את ציונה אני דווקא כן זוכר. היא כבר היתה ילדה גדולה שכבר היה לה, והיא היתה החברה של בן דוד שלי).
בצר לי חזרתי אל המילון: "נס - 1. דגל המתנוסס על תורן. 2. מוט גבוה, כלונס לתלות עליו דגל או דבר מה אחר לאות ולסימן, 3. דגל משולש קטן המשמש סימן-הכר של יחדה צבאית או ספורטיבית וכדומה..." (שם עמ' 460).
"אהה" אמרתי לעצמי:
"מתנוסס הנס על תורן
מתלקחת המדורה.
על ההר בין יערות אורן
מתלכדת השורה.
הוי קדימה, הי קדימה
הד קולך בשיר הרימה!
שירו, גילו, העפילו במשעול!
קול קורא מהר וגבע: בואו נא!
צאו שומרים אל חיק הטבע, צאו נא!
שירנו מרץ, שירה סוערת,
והיא הורסת ומפוצצת את הכל!
הרימו רגל! הניפו דגל!
העפל נעפילה על אף הכל!
על אף הכל!"
זה כבר היה מקובל עלי, זה היה מוכר. אנחנו היינו ה"שומרים". חולצה כחולה עם שרוך לבן. ישראלים סוציאליסטים. שמאל אמיתי. ציונים ברמה שאין שניה לה. "ציונות-סוציאליסטית- מגשימה"!!!
כאן הייתי צריך להפסיק לקרא במילון. אולי כך הייתי חוסך לעצמי קצת צער, מעט יאוש. אבל איזה משאלת לב (wishful thinking) משכה את עייני להמשיך ולקרא:
"נס - מעשה-פלא. דבר שלמעלה מן הטבע..." (שם).
ובאמת, מי כמו עם ישראל זכה לניסים. כל הניסים שקרו לפני יציאת מצרים. כל הניסים שקרו אחרי יציאת מצרים. נס פך השמן. נס המעטים מול רבים. ומעל כולם העובדה שאנחנו עוד קיימים, אם זה המצב, זה באמת
מפתיע, זה באמת מעשה-פלא, זה באמת דבר שלמעלה מן הטבע.
יש כאלה שמאמינים שיש ניסים. יש כאלה המאמינים שאפשר לחיות מניסים. הם יודעים שצריך קצת לעזור להם, ורצוי שהעזרה תבוא מבחוץ. מכוון שנושא הכתבה הזו הוא הדגל והנס, שגם הוא דגל, אז רצוי לחזור אחורה, כי שם בדרך כלל נמצאת המציאות.
" ציונות - סוציאליסטית - מגשימה "
ציונות - הדגל. כמו שהמדינה היא תולדה של הציונות, כך גם הדגל. הדגל שאנחנו וכל העולם מכירים הוא דגל הציונות. הדגל לא נולד עם המדינה, הוא נולד הרבה לפני כן כדגל התנועה הציונית וזו גם הסיבה לחילוקי הדעות הקיימים במדינת ישראל בעניינו. הדגל מקובל על ידי מרבית תושבי המדינה, אזרחיה וגם רבים שאינם אזרחיה. אולם מבין אזרחיה באים גם מרבית אלה שהדגל הזה אינו מקובל עליהם.
פשוט הוא הדגל ואולי משום כך מזוהה בקלות. אין בו שלל צבעים שאפשר לשייך להם משמעויות שונות. אין בו דמויות של בעלי חיים כמו למשל עופות שיש מי שיראה בהן עיט, או נשר, או גריפון, או חיות אחרות שהנפוץ בהן הוא האריה, רק שרבים יהיו אלה שיישבעו שהם מעולם לא ראו אריות שכאלה. דגלים רבים נושאים סימנים דתיים שהמוכר ביותר בהם הוא הצלב. אלא שלפעמים הצלב מאונך ולפעמים מאוזן. לשם גיוון הוא מוצב באלכסון ולפעמים יש יותר מאחד והם משולבים האחד בשני בצורות שונות ו/או בצבעים שונים.
דגל ישראל, שכאמור הוא מה שהיה דגל הציונות, מכיל רק שני צבעים: כחול ולבן. יש מי שיגיד כי הוא מכיל רק צבע אחד: כחול, בעוד הלבן הוא רק הרקע לכחול. הציונות ראתה את הכחול, או יותר נכון התכלת, כסמל יהודי דתי ומקורו, פתיל התכלת המשולב בטלית. אולם גם לכך ניתן ביטוי לאומי שונה. היה זה יאסר ערפאת שראה בשני פסי הכחול סמל לנהר הפרת ולנהר הנילוס, שבעיניו סימלו את גבולות ההתפשטות האיפריאליסטית של ישראל. והיה בכך הגיון מסוים, כי בתנ"ך אלה הם גבולות ההבטחה של אלוהים: "ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית טו 18 ) . "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דברים יא 24 ).
על מגן הדוד אין צורך להרחיב דברים, הרי ברור שהוא שולט על כל השטחים האלה שבין הקווים הכחולים. בנוסף לכך משמש המגן דוד, פעמים אין ספור, בקרירטורות האנטישמיות, כמכשיר עינויים וכמכשיר חנק בידי היהודים ובמיוחד הציונים כנגד כל העולם ובמיוחד כנגד הערבים. מכאן ההתנגדות הקשה לדגל, התנגדות של הערבים, אלה שמחוץ לישראל ואלה שבתוך ישראל שהם גם אזרחיה של המדינה.
יתכן והמילה "התנגדות" היא מילה רכה מדי. הזעם והשינאה שבאים לידי ביטוי בשריפה ורמיסה של הדגל (במקרה שלנו גם כלפי דגל ארצות הברית) מלמדים כי כוונת השינאה היא מדינת ישראל, היהדות ובעיקר הציונות. ואין כמו תופעה זו ללמדנו את החשיבות הניתנת לדגל המזוהה באופן מוחלט עם אלה.
גם לתומכים בדגל וגם למתנגדים לו ברור כי הדגל, כמו כל דגל לאומי, וכמו שצריך שיהיה כל דגל מדיני, הינו סמל מחייב ומרגע שאומץ על ידי המדינה הוא אמור לחייב את כל אזרחיה, בין אם הם מחייבים את קיומה של המדינה ובין אם הם שוללים אותה. אולם בישראל, כתוצאה של המצב החברתי הרעוע, הקיטוב הפוליטי, הרשלנות האידיאית והרפיסות השלטונית, שהם כולם סימנים של חברה דמוקרטית שהדמוקרטיה לא כל כך ברורה למרכיביה, מבוזה הדגל יחד עם סמלים אחרים.
אפשר להבין את הערבים, גם אלה שבשנים האחרונות נוהים יותר ויותר לכוון של לאומיות, או לאומנות, ואשר בו-זמנית אינם מוכנים לוותר על אזרחותם הישראלית; ויתרה מכך, מגבירים את לחצם על המדינה שבה אין הם רוצים להכיר, לספק להם יותר זכויות כלכליות ואזרחיות. זכויות אלה בדרך כלל, בחברות מתוקנות, מוקנות, כמובן מאליו לכלל האזרחים, המבינים כי זכויותיהם הן פועל יוצא מחובותיהם האזרחיות.
אבסורד הוא כי אותן התופעות של התנכרות למדינה מלווה בדרישות חוזרות ונישנות להרחבת זכויות קיימות גם בקרב אזרחים יהודים שחלקם היה בעבר גם ציוני בהשקפתו המדינית והערכית.
אינני רוצה להתייחס לציבור הדתי האורתודוקסי. ציבור זה היה מתחילה נגד הקמת המדינה אותה הגדיר מראשית דרכה כמדינה "ציונית" ולא "יהודית". ראה בה התרסה כנגד רצון האל, שרצונו, לפי הבנתם, הוא אי-דחיקת הקץ והכרה במשיח אלוהים, שרק עם בואו יבוא הזמן לתקומה מחודשת של העם היהודי בארצו שהיא ההבטחה של אלוהים לעמו.
אני רוצה להתייחס לציבור שהיה בעבר חלק מ"מלח הארץ", ציבור שמדינת ישראל היתה בראש מעייניו, שהיה מוכן להאבק על דמותה, שבעבר היה מוכן גם לההרג על דמות זו. דמות שהם ובעיקר אבותיהם, גם האבות הפיסיים וגם האבות הרוחניים, הקימו וצרו מאדמת הארץ ומזעת אפם. ציבור שהיה הציונות והציונות היתה הם.
אולי זה הצער ואולי זה הכעס שמונע ממני להבין את המעבר שעברו הם ועברתי אני בעצמי. כמובן שאני מוכן למצוא צידוק למעבר אותו אני עברתי. צידוק שבחלקו נתמך על אי-הצידוק שאני מוכן להעניק לאחרים, כי במידה רבה אני רואה את "כישלוני" כנובע מכשלונם. ואת חטאי אני תולה במעשיהם.
אני מאשים אותם בכך שהכניסו את הציונות למרכאות. אצל האחרים עברה הציונות ל"פוסט-ציונות" והמשיכה להתדרדר ל"אנטי-ציונות".
אכן, שינויים רעיוניים-אידאולוגים. אולם למרבה הפלא ולמרבית הבזיון, דווקא, אבל לא רק, חלק גדול מאנשי האידאולוגיה וחלק גדול מהוגי הרעיונות, הם אלה המוגדרים בידי אחרים אך בעיקר על ידי עצמם כאנשים אינטליגנטים, כאנשי רוח, כהוגי דעות, כמשכילים. דווקא הם נתפסים למאבקים אדירים על מה שהם מגדירים כלא חשוב, כסימן חיצוני, על סמלים ובעיקר על הדגל! (כמו גם על ההימנון, אך לזה יש להקדיש מקום נפרד, אף כי הנימוקים בעד ונגד הם דומים עד זהים).
לאנשים אלה אני רוצה להזכיר כמה תופעות וארועים היסטוריים, שאני משוכנע כי מהיותם מה שנאמר עליהם כאן, הם יודעים על מה מדובר, הם מעדיפים להתעלם מהם, או מסרבים להבין אותם וללמוד מהם:
אני מאמין כי יותר מכל "ידבר" אל האנשים האלה הציור המפורסם של אז'ן דה לקרואה "Marianne" (מריאן של העם) העולה על הבריקדות ומנהיגה אל החופש ואל המהפכה את ציבור הפועלים והסטודנטים כשבידה האחת הרובה ובידה השניה הדגל.
ומאחר שאנשים אלה הם ברובם מגדירים את עצמם כ"סוציאל-דמוקרטים" מתוך ידיעה כי סתם "סוציאליסטים" הם לא, וגם לא רוצים להיות. כי זה מחייב. הם מעדיפים לשכוח מה הוא ומה היה הדגל האדום.
"על בריקדות קומו העפילו,
קומו עלו נא צבא עמלים.
דגל אדום אדום, נישא במרום, מרום.
כי בא היום לשאת את הדגלים.
כי בא היום לשאת את הדגלים."
פעם חיו רבים מאותם אנשים עם אוריינטציה כלפי ברית המועצות. היום הם לא רוצים לזכור את הימים היפים ההם, וגם שלא יזכירו להם את אותם הימים ההרואיים ההם. הנה, ביום בהיר, או עגום, בהתאם להשקפת העולם, קרסה ברית המועצות ואיתה, ללא כל הגיון, קרסה כל תפיסת העולם הסוציאליסטית.
מי יסביר לי למה הביא הדבר להיעלמות הדגל האדום? למה היתה כל האמונה בסוציאליזם מותנית בקיומה או אי-קיומה של ברית המועצות. יתרה מזה! הדגל האדום היה דגלו של מעמד הפועלים, דגלו של האחד במאי. אז למה אבד הדגל האדום? האם פסו הפועלים מהעולם? כלום אין יותר בעולם אנשים עובדים? כלום אין יותר מאבק על זכויות האדם העובד? כלום נגמר הניצול של ילדים, נשים וגברים? למה אין יותר סוציאליזם בלי תוספות, רק "סוציאל-דמוקרטי". אולם, ייזכר לדראון עולם כי היה גם "נציונאל-סוציאליזם".
דגלו לא היה דגל אדום אך ברבות הימים היה, כמו גם הדגל האדום הסובייטי, אדום מדם המיליונים ששפכו את דמם למענו ועוד יותר הרבה מיליונים שדמם נשפך בגללו. לא בגלל הסוציאליזם שבשמו, אלא בגלל הנציונאליזם שבו. והדבר צריך להציב לפנינו "דגל אדום" ולהדליק מול עינינו "נורות אדומות".
וכנגד אלפי הדגלים הנישאים בסך נושאים אלפי צלבי קרס, ניצב לו בודד דגל אחד בודד שכוחו רב מכול האלפים. הדגל הבודד שהונף על האי איוו-ג'ימה, וסימל יותר מכל את הניצחון של העולם החופשי על הסוציאליזם שהיה לפשיזם.
אין לי ללכת בגדולות. כבר אמרתי, צנוע הוא הדגל הכחול - לבן. אך לנו, לעם ישראל ולמדינת ישראל, אין סמל משמעותי ממנו. גם אם נגדיר אותו כהגדרתו במילון של אבן-שושן, גם אם נראה בו פיסת בד שעליה צבעו הלוחמים בדיו את שני הקווים ואת המגן דוד. היה זה האקורד המסיים את המלחמה שהביאה לביסוס הקמתה (לא קיומה). של מדינת ישראל.
כשלושים שנה לאחר מכן רעד העם היהודי ורעדתי אני כאשר הונף הדגל תוך קריאה רמה שהידהדה מקצה העולם היהודי ועד קצהו: "הר הבית בידינו"! והיה זה אמור להיות האקורד המסיים של שחרור ארץ ישראל השלמה. סיום שהיה אמור לבסס את קיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל.
אומר אני ולא אבוש, בחלומות הזוועה שלי אני רואה את המופתי של ירושלים מניף על ההר את דגל פלשתין וכל הרמקולים, שעל כל צריחי המסגדים, שואגים: "הר הבית בידינו"!
אל לנו לשכוח ולו לרגע כי אדמת האזור רוויה בדמם של עשרות אלפים (כן, כולל גם ערבים!) שגוויתיהם עוטים דגלים. בתוכם 22437 ישראלים.
בימינו אלה כשציניות וכאב, אהבה ואמונה משמשים בעירבוביה, אני מרשה לעצמי להיות רגשן.
22437 הרוגים שנפשם נלקחה מהם בשם העם היהודי ובשם הדגל קבורים באדמת הארץ. הדבר האחרון שעטף אותם, שחיבק אותם חיבוק אחרון, היה הדגל הצנוע הזה. הדגל הכחול לבן. הלובן לטוהר, והתכלת לתכול השמים שמעל האדמה שלמענה הוקרבו חייהם, קורבן קדוש על קדושת הארץ.
אז אנא, לכל הממהרים. אל תמהרו לבקש לשנות ואל תמהרו לשנות את הדגל הזה.
בשם המתים ובשם החיים, הניחו לו!
